החלטה בתיק ת"א 65397/04

1.    בפני בקשה למחיקת התביעה שכנגד שהגישו המשיבים נגד המבקשות על הסף, בהתאם להוראת תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן- "תקנות סד"א"). מקריאת הבקשה נחזה, כי עילת המחיקה עליה מיוסדת הבקשה היא זו המנויה בס"ק (1) של תקנה 100. לפי סעיף זה, בית המשפט רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, כאשר "אין הכתב מראה עילת תביעה".

2.    לטענת המבקשות, יש למחוק את התביעה שכנגד על הסף מן הטעמים דנן: האחד, התביעה שכנגד מגלה עילת תביעה כלפי המבקשת מס' 2 בלבד (להלן גם- "חברת התחנה"). המדובר בתביעה בה מתבקש בית המשפט להצהיר כי ההסכמים (המוגדרים בסעיף 13 לתביעה שכנגד כהסכמים לרכישת שתי חנויות שמספריהן 99 ו-4227 מאת חברת התחנה) בוטלו כדין וכן להורות על השבת תמורת ההסכמים, ככל שייקבע כי אותם הסכמים בוטלו כדין. ברי, כי מדובר בעילת תביעה חוזית, היכולה להיות מכוונת אך כלפי חברת התחנה, שהייתה צד לאותם הסכמים. כיוון שהמבקשת מס' 1 (להלן גם -"חברת הניהול") לא הייתה צד להסכמי הרכישה העומדים בבסיס התביעה שכנגד, לא קמה כנגדה עילת תביעה חוזית. השני, התביעה שכנגד הייתה צריכה להיות מוגשת על ידי חברת ערי נכסי נדל"ן (1957) בע"מ (בפירוק מרצון) (לשעבר חברת סטימצקי בע"מ) ולא על ידי המשיבים. זאת משום, שחברת סטימצקי בע"מ היא זו שהתקשרה עם המבקשת מס' 2 בהסכמי הרכישה, נספחים ג' ו-ד' לתביעה שכנגד. המבקשות ממשיכות וטוענות, כי ההסדר הדיוני נספח א' לתביעה שכנגד, אשר קיבל תוקף של החלטת בית משפט ביום 24.5.06 (להלן- "ההסדר הדיוני") אינו יכול "להכשיר" את תביעת המשיבים שכן הוראותיו מתייחסות רק לתביעה העיקרית. לדבריהן, בהסדר הדיוני הסכימו המבקשת מס' 1 והמשיבים, כי אם בית המשפט יקבע שחברת ערי נכסי נדל"ן (1957) בע"מ (בפירוק מרצון) ובעלי מניותיה (להם הוקנו נכסי חברת סטימצקי בע"מ הנמצאת בפירוק), חייבים בחובות דמי הניהול בגין חנות שמספרה 4227, ייקח על עצמו המשיב מס' 2 חבות זו. בסעיף 8 לבקשה מציינות המבקשות, כי:

"בהסדר הדיוני לא הוסכם מעולם כי לכל דבר ועניין יוכל המשיב 2 להעלות טענות במקום החברה שבפירוק מרצון[סטימצקי בע"מ, היא החברה שחתמה על ההסכמים לרכישת שתי חנויות בקומה א' של הפרויקט (חנות שמספרה 99) ובקומה ד' של הפרויקט (חנות שמספרה 4227)- מ' י'] וברור מאליו כי תביעה בעילה שונה לחלוטין שעניינה הצהרה על ביטול ההסכמים עם חברת התחנה וסעד של השבת תמורת ההסכמים, יכולה להיות מוגשת רק על ידי מי שהיה צד להסכמים, קרי: חברת סטימצקי בע"מ (ערי נדל"ן (1957) בע"מ (בפירוק מרצון)) ולא על ידי גורם אחר כלשהו לרבות המשיב 2"  

                                                                   (ההדגשה במקור- מ' י').

3.    המשיבים מתנגדים למחיקת התביעה שכנגד על הסף על יסוד הנימוקים הבאים: האחד, התביעה שכנגד מגלה עילת תביעה אף כלפי המבקשת מס' 1 (חברת הניהול). המשיבים מגייסים לעזרתם את סעיף 25 לתביעה שכנגד בו נאמר כי חברת הניהול הפרה את חובותיה כחברת ניהול. בסעיף זה נכתב כלהלן:

"הנתבעת 1, אשר לפי הצהרתה הינה חברת הניהול בפרויקט, הפרה את התחייבויותיה כחברת ניהול, ולא עמדה בכל חובותיה, לרבות:

הפעלת קומה א' של הפרויקט, שמירה על הניקיון, שמירה על מניעת מטרדים בפרויקט (כגון: רעש, שמירה על דרכי גישה פנויים), שמירה על קיום תמהיל עסקים כמקובל במרכזים מסחריים מסוג הפרויקט, ושמירה על הסדר והארגון".

        למקרא סעיף 4 לתגובת המשיבים, ניתן ללמוד, במובלע ומבין השיטין, כי סעד ההצהרה על ביטול הסכמי הרכישה וכן הסעד של השבת התמורה החוזית, מופנים, לכאורה, כלפי חברת התחנה בלבד. לעומת זאת, סעד הפיצויים (הנזכר בסעיף 38.2 לכתב התביעה שכנגד) מכוון הן כלפי חברת התחנה והן כלפי חברת הניהול. השני, התביעה שכנגד הוגשה ע"י בעלי הדין הנכונים והראויים (סטימצקי גרופ בע"מ ומר סטימצקי ערי מרדכי). המשיבים מבססים טיעון זה על הוראות ההסדר הדיוני המאפשר (לטענתם) למשיב מס' 2 לתבוע בשם חברת סטימצקי בע"מ כל תביעה שיש לה וכן על העובדה שהמשיב מס' 2 הוא אחד מבעלי מניותיה של חברת סטימצקי בע"מ. לטענתם, בהיות חברת סטימצקי בע"מ חברה בפירוק אשר העבירה את כל זכויותיה וחובותיה לבעלי מניותיה, נתונה למשיב מס' 2 הזכות לתבוע בשמה.

4.    החלטה זו ניתנת על יסוד הנטען בבקשה, בתגובה ובתשובה, כאמור בתקנה 241(ד) לתקנות סד"א.

5.    לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולאחר שנדרשתי לבחינת כתב התביעה שכנגד, סבורני, כי אין לשעות למבוקש בבקשה והנני לדחותה בזה. עיקרי טעמיי יובאו להלן.  

6.    הלכה היא מלפנינו, כי סילוק תובענה על הסף- בין בדרך של מחיקה ובין בדרך של דחייה- הוא אמצעי שאינו ננקט כדבר של מה בכך.

        בדרך כלל יעדיף בית המשפט, במידת האפשר, שלא לנקוט את האמצעי הדרסטי של שליחת התובע מעל פניו בטרם דיון ענייני בתובענה (ראו, מכלל רבים אחרים, את האמור בע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, 582; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, פ"ד מ(2) 668). בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף "... רק במקרים בהם יהיה ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט - בבואו לשקול אפשרות זו - ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. אם תיקון כתב התביעה עשוי למנוע את הצורך למחוק תביעה על הסף, תינתן לתובע אפשרות לתקן את תביעתו, והתביעה לא תימחק" (ע"א 35/83, 36 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721, 724; ההדגשה שלי- מ' י').

        ודוק היטב: כדי לקבוע אם אין בכתב התביעה כדי לגלות עילה, אין לפנות אל טענות טרומיות או אל טענות הגנה אפשריות. השאלה העומדת בפני בית המשפט היא אם כתב התביעה, על פי נוסחו הנתון, מגלה עילה, דהיינו צירוף של עובדות, אשר הוכחת כל אחת מהן תזכה את התובע בסעד המבוקש על ידו (ראו: מ' קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה (מהדורה 14, יולי 2004, כרך א') בעמ' 587; ע"א 280/84 עפרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 358).

7.    על רקע אמות מידה אלה נפנה לבחינת ענייננו.

8.    עיון בסעיף 38 לכתב התביעה שכנגד מעלה, כי שלושה המה הסעדים המבוקשים בו: סעד הצהרתי לפיו הסכמי הרכישה בוטלו כדין (ס' 38.1); סעד של השבת התמורה החוזית (ס' 38.2) וסעד של פיצויים (ס' 38.2). הסעדים המנויים בסעיף 38.2 הועמדו, לצרכי תשלום אגרת בית משפט, על סכום של 500,000 ש"ח. זאת ועוד: שלושת הסעדים המנויים בסעיף 38 הנ"ל מכוונים כלפי שתי המבקשות, יחד ולחוד, בלא לעשות כל הבחנה ביניהן.

        ויוטעם: אף בסעיפים נוספים בכתב התביעה שכנגד מצאתי התייחסות כוללנית לשתי המבקשות, בלא שנעשתה הבחנה מתבקשת ביניהן. כך למשל, בסעיף 29 לכתב התביעה שכנגד, נכתב, כי המבקשות הפרו את הסכמי הרכישה בהפרה יסודית, המזכה את חברת סטימצקי בסעד של ביטול ההסכמים. טענה זו נטענה, הגם שברור ונהיר, כי טענה של הפרת ההסכמים יכולה להיות מופנית אך כלפי המבקשת מס' 2, שהייתה צד לאותם הסכמים, ולא כלפי המבקשת מס' 1.

9.    אני סבור, כי זוהי דרך ניסוח שגויה. לגבי דידי, היה על המשיבים להתייחס, בנפרד ובמובחן, לעובדות המקימות עילת תביעה כלפי המבקשת מס' 1 ולעובדות המקימות עילת תביעה כלפי המבקשת מס' 2. בנוסף, היה על המשיבים לפרט ולבאר מהם רכיבי הסעד הכספי הנתבע (בסכום כולל של 500,000 ש"ח), וכן לציין מהו הרכיב הרלבנטי אותו מבקשים הם לתבוע מכל אחת מהמבקשות. הווה אומר: המשיבים היו צריכים לפרט מהו סכום ההשבה הנתבע וכנגד מי מהמבקשות הוא מכוון. באותו אופן, היה עליהם לפרט מהו סכום הפיצויים הנתבע ומהו שיעור הפיצויים המיוחס לכל אחת מהמבקשות, בהתאם לבסיס האחריות הרלבנטי (חוזי, נזיקי, עשיית עושר וכדומה). כזאת לא עשו המשיבים.

10.  דא עקא, בשים לב לכך שעל בית המשפט לנהוג בזהירות וביד קמוצה במחיקת תביעה מחמת העדר עילה, לאור החשיבות להכריע במכלול השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין (הנובעות, למעשה, מאותן נסיבות עובדתיות) ולנוכח השלב המקדמי בו מצוי ההליך (כתב הגנה שכנגד טרם הוגש), החלטתי לאפשר למשיבים לתקן את כתב התביעה שכנגד בהתאם לאמור בסעיף 9 לעיל. מובן, כי אם הפגמים שדבקו בכתב התביעה שכנגד לא יירפאו בגדר כתב תביעה שכנגד מתוקן שיוגש, המבקשות תהיינה זכאיות לעתור בשנית למחיקת התביעה שכנגד (המתוקנת) על הסף מחמת העדר עילה.

11.  ממש לפני סיום, אייחד מילים מספר להסדר הדיוני שנחתם בין בעלי הדין בתביעה העיקרית. אני סבור, כי יש לדחות את טענת המבקשות לפיה ההסדר הדיוני מונע מן המשיבים להגיש תביעה שכנגד כנגדן. לטעמי, יש בהעלאת הטענה על ידי המבקשת מס' 1 (אשר הייתה צד להסדר הדיוני) משום הפרה של חובת תום הלב הדיוני. עקרון מושרש הוא, כי עקרון תום הלב חל בתחום סדרי הדין. חובתו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים בדרך מקובלת ובתום לב. עליו לפעול כאדם סביר והוגן בנסיבות המיוחדות של המקרה (ראו: בש"א 2236/06 חממי נ' אוחיון ואח', ניתן ביום 5.6.06, פורסם במאגר נבו, והאסמכתאות הנזכרות שם). בענייננו, במסגרת ההסדר הדיוני הביעה המבקשת מס' 1 (חברת הניהול) את הסכמתה להיות המשיבים בעלי דברה בתביעה העיקרית. עוד הסכימה המבקשת מס' 1, כי כתב התביעה יתוקן באופן הנזכר בסעיף 1 להסדר הדיוני.